More on the Death of God

I wrote the poem after reading the article on Tzemah Yoreh and his humanistic siddur. Where Tzemah turned from God to Parents, I had the sudden insight that if God is Dead, I have lost a parent. Suddenly I was flooded with feelings of loss which I hadn't felt since losing my Mother 17 years ago.

God is extinct from many areas where He used to rule.

Last year I read Mary Douglas' "Leviticus as Literature". One of her comments that interested me was that Leviticus is missing the Oracular function, which is an integral part of all 'natural' religions. As is clear from the text, sacrifices are to be brought for unintentional transgressions, intentional transgressions have the punishment of excision or death. So if it was an unintentional or unknowing transgression, how did the transgressor learn of his sin? We live today with an awareness that "I'm ok, you're ok" (in Israel that may tend to be "I'm ok, you're not ok"). When we are told that we have sinned, our immediate reaction will probably be denial.

I discussed this with a teacher of mine, and he claimed that modern consciousness is primally different from ancient consciousness. The world view of ancient man was that if something bad happened to me, I must have sinned, and to return life to normal I require atonement. If I can't recall my sin, I will go to the Oracle to find out what type of sacrifice is needed. Modern (and post Modern) Man, even if he is a "Haredi" Jew or an Evangelical Christian or a Shiite Muslim is different on a very basic level. If we are sick, we go to a Doctor, not a Priest. We take medicine as opposed to bringing offerings or performing magic rituals.

God has been pushed into small "nature reserves" such as Religious Institutions and football matches. Even "religious" people allocate a limited amount of time to Him, during the rest of the time they live a modern life along with the rest of us.

As I understand history, as a rule a god of a nation would rise and fall together with its nation. After being conquered or defeated, the god would dissappear, "die".

The God of Israel is an exception to this rule. When we were conquered something strange happened, and instead of deciding that our God was dead, and that we would do well to move our allegiance to the god of the conquerer, we decided (at least those of us who decided to remain Jews and are therefore our ancestors) that our God is punishing us. Our God is so powerful he controls our enemies and uses them as tools of chastisement. If our fate improves, then He is fulfilling prophecies of redemption, and if we are again on the way to the bottom of the heap, He is fulfilling prophecies of catastrophe. Using Popper's concept of a falsifiable hypothesis, the God hypothesis is unfalsifiable and therefore 'true' and 'false' are inapplicable.

Over the years the idea grew more complex -- perhaps God is punishing us, or He has a divine plan that is beyond human understanding, or His failure to redeem us is our own failure, for not strengthening and unifying the GodHead (as the Kabbalists conceived it).

When Nietzsche said "God is Dead" he was (according to most commentaries) pointing to the fact that with the breakdown of a 'divine' political and cosmological order, and the move to a scientific and realpolitik world view, God was no longer relevant, and was therefore 'Dead'. It was only the primeval urge to believe in God that kept people from realizing this, it was just a matter of time until this realization became generally accepted.

It would seem that the Jews were somewhat vaccinated against the Nietzschean death of the Deity, since our God was already working behind the scenes, pulling the strings. Just as it is possible to imagine God pulling the strings of Gentile Kings, so it is possible to continue and imagine God pulling the strings of science.

The Holocaust is a crisis for the Jewish concept of God as a God of History. It is one thing to have persecution and massacres, they could be punishments, or a Divine plan, or even just "the way of the world". But the Holocaust was different, a different order of magnitude, a different approach to genocide, industrialized genocide.

The connection (not to say causality) between the Holocaust and the Rebirth of Israel is hackneyed, but I find it theologically monstrous to suggest that God was involved.

At the same time, we have a primeval urge to believe in (a) God. If we don't choose a sublime one, we will be left with a lowest_common_denominator God.

God Died at Auschwitz

This poem was written on the day of remembrance for the victims of the Holocaust, 2010 while in Nuremberg, Germany.

God Died at Auschwitz

He chose to die with his children

And not continue ruling the world.

His ash rose up and dispersed all over the world

dust of God is Everywhere, dust of God falls

everywhere it is let, in.

God Died at Auschwitz

There is no Yahrzeit no Stone

But on Shabbat and Holidays we

stumble we fall on our face and call out

and say how much we miss Him.

And like all the dead, when we remember Him

He is slightly resurrected.

God Died at Auschwitz

At first we mourned in Awe

Passing years dulled the pain.

We tell our children tales

of His greatness and His deeds

But they’ll never really know Him

And are bored by now, anyhow.

God Died at Auschwitz

Instead of the Great, Brave, Supreme and Awe-full

now we have the small cowardly and awful

blessed be he and his name

for ever and never.

God died

Now we will execute his Will.

אלוהים מת באושוויץ

אחרי מות

אחרי המוות

אנו חיים בעולם שאלוהים נכחד מרוב המקומות בהם הוא שלט בכיפה.

בשנה שעברה הצגתי את Leviticus as Literature של מרי דגלס. אחד הדברים שהעירה ומצא חן בעיני, הוא המחסור בויקרא של מנגנון האורקל, המנגנון הנבואי המודיע לאדם שחטא, שהרי, כפי שמעיד הכתוב, הקרבנות הובאו על שגגה, שהרי מזיד יש לו עונש כרת. איך נודע לשוגג שחטא? אנו מסתובבים היום בתודעה ש"אני בסדר, אתה בסדר" או אולי בישראל "אני בסדר, אתה לא בסדר". וכשבאים אלינו ומודיעים לנו שאנו חטאנו, בדרך כלל התגובה הראשונית היא של הכחשה.

כאשר דברתי עם ג'ורג' על הענין, הוא טען שהתודעה של האדם המודרני שונה בתכלית מהתודעה הקדומה. תמונת העולם של האדם הקדום היה שאם קרה לי משהו רע, כנראה חטאתי, וכדי להשיב את החיים חזרה למסלול תקין, אני חייב כפרה. אם אינני מצליח לזכור מה עשיתי רע אלך לאורקל כדי שיגלו לי מה היה חטאתי כדי שאדע מה גודל וסוג הקרבן הנדרש. תמונת העולם של אדם מודרני, גם אם הוא חרדי או נוצרי אדוק או מוסלמי שיעי, אינו כזה. אם יש לנו מחלה, אנו הולכים לרופא, לא לכהן. אנו לוקחים תרופות, ולא מביאים קרבן או מקיימים טכסים מאגיים.

אלוהים נדחק אל שמורות טבע קטנות כגון מוסדות דת ומשחקי כדורגל. גם הדתיים מקצים לו זמן מוגבל מיומם, בשאר הזמן הם חיים בתודעה המודרנית יחד עם כולם.

כפי שאני מבין את ההיסטוריה, באופן כללי האל של כל עם היה עולה ונופל ביחד עם עמו. לאחר תבוסה או כיבוש של העם שעבד אותו, הוא היה נעלם, "מת".

אלוהי ישראל יוצא דופן בענין הזה, כאשר נכבשנו קרה דבר מוזר, במקום להחליט שאלוהינו מת, בוא נעבוד את האל המוצלח יותר של הכובשים, החלטנו (לפחות אלו מאיתנו שנשארו יהודים ומהווים את אבותינו) שאלוהים מעניש אותנו. הוא כל כך חזק שהוא שולט באויבים שלנו ונותן להם שליחות לכבוש אותנו ולהעניש אותנו על חטאינו. אם גורל העם שפר, הרי הוא מקיים נבואות נחמה, ואם שוב ירדנו לבור תחתיות, הרי הוא מקיים נבואות פורענות. במילים של פופר, הרעיון של אלוהים היא היפוטיזה שאינה ניתנת לסטירה, ולכן אי אפשר להגיד עליה האם היא נכונה או לא.

עם הזמן והצרות הרעיון השתכלל – אולי אלוהים מעניש אותנו, או שיש לו תוכנית אלוהית שהיא מעבר לבינתנו המוגבלת, או שהכשלון של אלוהים בגאולתנו הוא בעצם הכשלון שלנו עצמנו, לא חיזקנו ואיחדנו את חלקי האלוהות יחד מספיק ("לשם יחוד קודשא בריך הוא...").

לפי פרשני ניטשה, המעבר מסדר אלוהי לסדר מדעי \ פוליטי סימן את "מות האל", וזה רק היה הצורך הקמאי של אנשים באמונה שעיכב את ההכרה הכללית בכך. אולם לכאורה היהודים היו מחוסנים מפני המפגש עם המודרנה, מאחר ואלוהינו כבר עמד מאחורי הקלעים, וכפי שאפשר היה לתאר אותו כמושך בחוטי הגויים, כך אפשר היה לדמיין אותו מושך בחוטי המדע.

לדעתי השואה מהווה משבר בתפיסת האלוהות היהודית. מילא רדיפות וצרות, אפשר שהם עונשים, או תוכנית אלוהית, או "עולם כמנהגו נוהג", אבל השואה זה משהו אחר, סדר גודל אחר, גישה אחרת. הקשר בין השואה לתקומה בארץ כבר נדוש, אבל לדעתי הוא לא נסבל מבחינה תיאולוגית.

מצד אחר אנו זקוקים לאלוהים באופן קמאי. אם לא נבחר לנו אלוהים נשגב, נשאר עם אלוהי הבזיון והשפלות.

אלוהים מת באושוויץ

אלוהים מת באושוויץ

הוא בחר למות עם ילדיו

ולא להמשיך למלוך על העולם

עפרו עלה והתפזר על פני כל העולם

אבק אלוהים נמצא בכל מקום

שנותנים לו להכנס.

אלוהים מת באושוויץ

אין תאריך אין ציון

קבר. אך בשבתות ומועדים

ונופלים על הפנים ואומרים

כמה אנו מתגעגעים

וכמו כל המתים, כשאומרים

דבר בשמו הוא קם קצת לתחייה.

אלוהים מת באושוויץ

בהתחלה התאבלנו נורא

אך הכאב קהה עם השנים

אנו ממשיכים לספר

עלילותיו וגדולתו לילדים

אך הם לא יזכו להכיר אותו

וכבר די משעמם אותם לשמוע.

אלוהים מת באושוויץ

במקום הגדול הגבור העליון והנורא

קבלנו את הקטן הפחדן השפל והלא-נורא

ברוך הוא וברוך שמו לעולמי עולמים

ולהפסד הפסדים

אלוהים מת

עכשיו נקיים מִ-צַווַאותיו.

זכות אבות \ זכות בנים

זכות אבות \ זכות בנים

זכויות הבן על האב

זכויות האב על הבן

בינקותו, להחזיקו בחיקו

לזרקו באויר ולתופסו.

יש אומרים אף באמבט לנקותו.

זכויות הבן על האב

בילדותו, שעורי בית

ושק קמח וסוסו.

זכויות האב על הבן

בנערותו, להשיב לו שלום

ולמרוד בו ולחזור אליו.

זכות הבן על האב

לשתוק, ולצעוק.

זכות האב על הבן

להקשיב, להבליג,

ליסרו ולאהבו.

זכויות האם על הבן? האב על האם? הבן על האם? האם על האב?

מחלוקת לשם שמים

אחד נשים ואחד אנשים

זכין.

זכרונות מפ"ת

באמצע היום מצלצל הנייד, מספר לא מוכר "שלום, אריה"?

- כן

- מדבר אבנר

- אבנר .. ?

- אבנר פ

את אבנר אני מכיר מכיתה ו' ואח"כ בתיכון ובצבא. מעולם לא היינו יותר ממכרים. הוא התקשר אלי בתור מארגן של פגישת מחזור לבי"ס היסודי "יבנה" שכיתתנו הייתה מחזור א' בה. הוא הזכיר לי שהוא גר באותו ישוב עם אחותי (נזכרתי שאבא סיפר לי שפגש אותו שם לא מזמן). אמרתי לו שנפגש בפסח, אני מתארח אצל אחותי.

ערב פסח בבי"כ הגדול בישוב, אבנר צץ מולי. אינני בטוח שהייתי מכיר אותו סתם כך ברחוב. הוא מספר לי שי' גור-משהו ממש מתרגש ומחכה בקוצר רוח לפגישת המחזור. אני בקושי זוכר את השם שלו, אבל מתחילים לעלות ולבעבע זכרונות מעומעמים אודות המורה הזה.

כיתה ו' היתה השנה השניה שלי בארץ, שנה ראשונה בבי"ס חדש, שנה ראשונה של התבגרות מינית, שנה ראשונה של המאבק הארוך של אמא בסרטן. בסה"כ לא שנה טובה. הדבר היחיד הטוב שזכור לי מהשנה הזאת היתה האורגזמה הראשונה שלי, אע"פ שבאותו רגע נורא פחדתי ששברתי משהו.

המורה י' – מהמורים הגרועים שהיו לי.

לפני זמן מה עשיתי עבודת בילוש ברשת ויצרתי קשר עם המורה שלי מכיתה ד', הרבה שנים התכוונתי לשלוח לה מכתב הערכה. לי' אין לי הערכה כלל, אבל מאחר שאבנר פתח את הדלת, אני חייב להתמודד עם הזכרונות אודותיו.

שנה או שנתיים לאחר שסיימנו כיתה ו' אירגנו פגישת מחזור. באתי אבל ברחתי לאחר שהתחילו בסיבוב של "לספר חוויות", מאחר ולא היתה שום חוויה מצחיקה או חיובית שעלתה לי לגבי השנה הזאת. גם היה נראה לי מגוחך שבני 13 כבר חוטאים בנוסטלגיה. הנה עברו שלושים שנה, ועדיין אינני נוסטלגי.

זכרונות מכיתה ו':

- יש לי רעמת טלטלים ג'ינג'יים. י' אומר לי להסתפר. אני אומר לאמא, אין לה כח. אמא תמיד מספרת אותי. מעולם לא הייתי אצל ספר. למחרת י' מתעצבן ואומר לי לכתוב בדיוק את מה שהוא אומר לי ביומן. י' אומר לי שאם לא אבוא מסופר למחרת, הוא אישית יעשה לי תספורת שלא אשכח כל החיים. אני כותב מילה במילה. אני מראה את היומן לאמא. אמא מתעצבנת וכותבת לו פתק שהוא לא יגע בי, ושהיא תספר אותי מתי שהיא תוכל. ייתכן שגם הסבירה קצת על מצבנו. אינני זוכר אם קראתי את הפתק בעצמי. אני מביא את הפתק לי', והוא זורק אותי מהכיתה. אין לי מושג איך בסוף חזרתי לכיתה, לא זכור לי מה קרה בסוף.

- אחד הילדים בכיתה, ילד צפרוקאי וקטן, מתקשה עם ההסברים של איך לחלק שברים. י' מסביר שצריך לקחת את השבר השני ולהפוך אותו, ואז להכפיל את השברים. הילד שואל שוב ושוב מה הוא מתכוון "להפוך" את השבר. י' קורא לו שיבוא אליו, תופס אותו בכתף וברגל והופך אותו באוויר. בעודו מיטלטל באוויר הוא גוער בו "עכשיו אתה מבין?"

- יום ראשון של כיתה ו'. אנו מחכים, י' מאחר. לעתים קרובות הוא מאחר. הוא גר בישוב או משהו. יש כל מיני שמועות עליו, אומרים שהוא קשוח. פתאום כולם נעמדים בשקט, מישהו נובח עלינו, עובר בין השורות ובוחן אותנו על לוח הכפל. אני ממש רועד מפחד, מעולם לא גמרתי ללמוד את לוח הכפל בע"פ, במבחנים בכתב אני פשוט מחבר בראש ומגיע לתשובה. למזלי הוא לא בוחן אותי. עד היום אינני יודע את כל הלוח בע"פ, אם צריך להכפיל 7X8 אני פשוט עושה פעמיים 4X7. זה לוקח עוד שניה.

- י' לוקח אותנו ליעד לא ידוע. אנו הולכים כמה דקות ואז מישהו זורק עליו אבן או חצץ. י' נכנס לאטרף ודורש לדעת מי זרק את זה. אף אחד לא מתוודה. הוא מצעיד אותנו חזרה לכיתה ומושיב אותנו. הוא אומר לנו שאף אחד לא הולך הביתה עד הזורק יתוודה. לאחר כמה דקות דומיה, מתוך חיקוי של הקרבה עצמית שראיתי בסרטים או מספרי נעורים, אני מצביע. בעברית העילגת שלי אני מסביר שלא זרקתי את האבן ולא ראיתי מי זרק, אבל אני מתנדב להשאר ולקבל עלי את האחריות והעונש במקום כל הכיתה. י' אינו מגיב. לאחר עוד כמה דקות הוא משחרר את כולם הביתה.

- י' מלמד אותנו גמרא. אני יושב ליד השולחן, מתנדנד אחורה על הכסא, עוקב בעיניים. כל שורה או שניים הוא עוצר ומבקש מאחד הילדים להמשיך. הוא תופס אחד שלא עוקב, ואז עוד אחד. אני לא זוכר אם גער בהם או רשם אותם. אני חש שהוא צד את הילדים שלא נראים מקשיבים, אז אני עושה את עצמי לא מקשיב, אבל בעצם ממשיך כל העת לעקוב בעיניים. הוא קורא לי ואני ממשיך לקרוא מיד. אני ממש מרוצה מגניחת ה"יפה אריה" שלו.

- אני משוחח עם אמא על הסוגיה שי' מלמד אותנו בגמרא, ומעלה שאלה דקה. אמא אומרת לי לשאול את י'. למחרת אני מעלה את השאלה בשיעור, והוא מציין ש"זאת שאלה של בחור ישיבה". אני מבין שמדובר במחמאה. הוא לא עונה לשאלה, אולי איננו מסוגל.

- קשה לי לעקוב אחר חלק מהשעורים. בשיעור אחד היתה לנו מורה, אולי בספרות או הסטוריה. קראתי ספר מתחת לשולחן, והמורה באה ותפסה אותי והחרימה את הספר. זה היה ספר ספרייה. פחדתי לגשת אליה ולדרוש אותו חזרה. אחרי שעברו כמה שבועות באתי אליה, והיא טענה שהשאירה אותו על השולחן.

- יש לי הרבה פחדים. אני מפחד מהמורים, אני מפחד שאמא שלי הולכת למות. אני מפחד שיארבו לי מחבלים כשאני מוריד את האשפה בלילה. ואם לא מחבלים, אז ג'וקים ענקיים מעופפים שקופצים פתאום באוויר כשפותחים את הדלת לחדר האשפה.

Memories of Petach Tikva

I got a phone call out of nowhere “hello, Aryeh?”

- Yes

- This is Avner

- Avner who?

- Avner F …

I first met Avner in sixth grade in Petach Tikva, and spent portions of High School Yeshiva and the Army in the same circles. We were never more than acquaintances. He was calling as part of organizing a class reunion for the sixth grade class I had joined, the first class to graduate ‘Yavne’ elementary school. After reminding me he lived in the same yishuv as my sister, I promised to make sure to meet him on pesach when I would be staying with her.

Pesach eve in the main synagogue at E, Avner pops up in front of me. I am not sure I would have recognized him. He tells me that Y Gur Whatever is really excited about the reunion. I vaguely recognize the name of our teacher.

Sixth grade was my second year in Israel, my first year in a new school, first year of puberty, first year of my Mother’s epic battle with cancer. It wasn’t a good year. In retrospect the only unadulterated good thing was my first orgasm, though at the time I worried I had broken something.

This teacher was one of the negatives of that year.

Recently I tracked down Lois Cohen, my 4^th grade teacher, in order to send her an appreciation letter. I have no appreciation to give this guy, I don’t even want to spend the psychic energy on recovering my memories of him. Avner has started me down this path, and I cannot stop myself from remembering.

A year or two after we graduated 6^th grade, someone organized a reunion. I went, and then left in disgust when they did a circle of reminiscing, each one was supposed to tell about an ‘experience’ they had had in class. I didn’t have anything amusing to tell about that year, and found it laughable that 13 year olds are already waxing nostalgic. Now it is 30 years later, and I still am not nostalgic.

Here are the scenes that come to me:

- I have a wild head of red curls. Y tells me I need to have a haircut. I tell my Mom, who has no energy. Mom always gave me my haircuts, I have never been to a barber. The next day Y gets angry at me and tells me to write down exactly what he says in my school diary. He tells me that if I don’t come back the next day with a haircut, he will personally give me a haircut I will not forget for the rest of my life. I write it down. I show it to Mom. Mom writes him an angry note, saying that he will not lay a finger on me and that she will give me a haircut when and if she wished. She may have mentioned her cancer and our general situation. I am actually not sure if I read the note or not. I gave Y the note. He tells me to get out of the classroom. I leave, and have no idea how the story resolved. I don’t remember how I ended up back in class.

- One of the boys, one of the North African boys, a small one, is having trouble with the instructions on dividing two fractions. The procedure Y is teaching is to turn the second fraction ‘upside down’ and then perform fraction multiplication. This boy keeps asking what it means to turn the fraction ‘upside down’. Y loses his patience and his temper, calls the boy to him, catches hold of him by an ankle and shoulder and flips him upside down. He dangles him upside down in the air and shouts “do you see now?”

- It is my first day in sixth grade. We are waiting, Y is late. He is often late. Rumors swirl about him, I feel a lot of fear and anticipation. Someone says he lives in a yishuv. Another says he's "tough". Suddenly everyone is scrambling to their feet, I hear a deep barking voice shouting at us. We are standing stiffly in rows, Y stalks amongst us and suddenly quizzes one or another on multiplication tables. I am quaking, I never finished learning my multiplication tables by heart, I always manage just fine in written tests by computing half way in my head. To my relief, he doesn’t choose me. I never did finish the multiplication tables, to this day I compute 7x8 as twice 7x4. It only takes another second.

- Y takes the class out to an unknown destination. We are walking for about 10 minutes when someone throws a pebble at him. Y flies into a rage and demands to know who threw it. Nobody confesses. He marches us back to the school sits us all at our desks and says nobody is going home until the culprit comes forward. After a few minutes of silence, inspired by heroic self-sacrifice I had absorbed from books or movies, I raise my hand. In my broken Hebrew I say that I didn’t throw the stone or see who did, but if he will let everyone go I am willing to take responsibility and stay in their stead. Y doesn’t respond, but after a minute he says everyone can go.

- Y is teaching Gemara. I am sitting at my table, tilting my chair back on two legs, following with my eyes. Every line or two he stops and asks one of the boys to continue. He catches one not following, then another. I don’t remember if he scolded them or marked something down in his papers. I sense he is stalking the ones who don’t seem to be paying attention, so I put on the air of one not paying attention, all the while continuing to observe the line being read. Next he calls my name – I continue reading without missing a beat. I am proud of the grudging grunt of approval from him.

- I discuss the Gemara we are studying with Mom, and bring up a subtle question. Mom says I should ask Y. I ask him the next day, and he says ‘that is the kind of question a Yeshiva student would ask’. I take it as a compliment, am fairly sure it was meant as one. He doesn’t answer the question, perhaps he can’t.

- During breaks I would usually stay in the classroom, reading a book. Once during a break I was reading a book, while two of the brown boys threw chairs at each other, and one hit me. I think I bled a bit.

- I found it hard to follow many of the lessons. One lesson, perhaps it was history or literature, there was a woman teacher. I couldn’t follow and so I opened my reading book under the table and read. The teacher caught me and confiscated the book. She didn’t give it back at the end of the lesson. It was a library book. I was scared to confront her. I finally approached her several weeks later and she claimed she had left it on the table.

- I spend a lot of time being scared. I am scared of teachers, I am scared of my Mom dying, I am scared of terrorists lying in wait for when I take down the garbage. If not terrorists, then giant flying cockroaches that leap into the air when I open the garbage room door.