אלוהים מת באושוויץ

אחרי מות

אחרי המוות

אנו חיים בעולם שאלוהים נכחד מרוב המקומות בהם הוא שלט בכיפה.

בשנה שעברה הצגתי את Leviticus as Literature של מרי דגלס. אחד הדברים שהעירה ומצא חן בעיני, הוא המחסור בויקרא של מנגנון האורקל, המנגנון הנבואי המודיע לאדם שחטא, שהרי, כפי שמעיד הכתוב, הקרבנות הובאו על שגגה, שהרי מזיד יש לו עונש כרת. איך נודע לשוגג שחטא? אנו מסתובבים היום בתודעה ש"אני בסדר, אתה בסדר" או אולי בישראל "אני בסדר, אתה לא בסדר". וכשבאים אלינו ומודיעים לנו שאנו חטאנו, בדרך כלל התגובה הראשונית היא של הכחשה.

כאשר דברתי עם ג'ורג' על הענין, הוא טען שהתודעה של האדם המודרני שונה בתכלית מהתודעה הקדומה. תמונת העולם של האדם הקדום היה שאם קרה לי משהו רע, כנראה חטאתי, וכדי להשיב את החיים חזרה למסלול תקין, אני חייב כפרה. אם אינני מצליח לזכור מה עשיתי רע אלך לאורקל כדי שיגלו לי מה היה חטאתי כדי שאדע מה גודל וסוג הקרבן הנדרש. תמונת העולם של אדם מודרני, גם אם הוא חרדי או נוצרי אדוק או מוסלמי שיעי, אינו כזה. אם יש לנו מחלה, אנו הולכים לרופא, לא לכהן. אנו לוקחים תרופות, ולא מביאים קרבן או מקיימים טכסים מאגיים.

אלוהים נדחק אל שמורות טבע קטנות כגון מוסדות דת ומשחקי כדורגל. גם הדתיים מקצים לו זמן מוגבל מיומם, בשאר הזמן הם חיים בתודעה המודרנית יחד עם כולם.

כפי שאני מבין את ההיסטוריה, באופן כללי האל של כל עם היה עולה ונופל ביחד עם עמו. לאחר תבוסה או כיבוש של העם שעבד אותו, הוא היה נעלם, "מת".

אלוהי ישראל יוצא דופן בענין הזה, כאשר נכבשנו קרה דבר מוזר, במקום להחליט שאלוהינו מת, בוא נעבוד את האל המוצלח יותר של הכובשים, החלטנו (לפחות אלו מאיתנו שנשארו יהודים ומהווים את אבותינו) שאלוהים מעניש אותנו. הוא כל כך חזק שהוא שולט באויבים שלנו ונותן להם שליחות לכבוש אותנו ולהעניש אותנו על חטאינו. אם גורל העם שפר, הרי הוא מקיים נבואות נחמה, ואם שוב ירדנו לבור תחתיות, הרי הוא מקיים נבואות פורענות. במילים של פופר, הרעיון של אלוהים היא היפוטיזה שאינה ניתנת לסטירה, ולכן אי אפשר להגיד עליה האם היא נכונה או לא.

עם הזמן והצרות הרעיון השתכלל – אולי אלוהים מעניש אותנו, או שיש לו תוכנית אלוהית שהיא מעבר לבינתנו המוגבלת, או שהכשלון של אלוהים בגאולתנו הוא בעצם הכשלון שלנו עצמנו, לא חיזקנו ואיחדנו את חלקי האלוהות יחד מספיק ("לשם יחוד קודשא בריך הוא...").

לפי פרשני ניטשה, המעבר מסדר אלוהי לסדר מדעי \ פוליטי סימן את "מות האל", וזה רק היה הצורך הקמאי של אנשים באמונה שעיכב את ההכרה הכללית בכך. אולם לכאורה היהודים היו מחוסנים מפני המפגש עם המודרנה, מאחר ואלוהינו כבר עמד מאחורי הקלעים, וכפי שאפשר היה לתאר אותו כמושך בחוטי הגויים, כך אפשר היה לדמיין אותו מושך בחוטי המדע.

לדעתי השואה מהווה משבר בתפיסת האלוהות היהודית. מילא רדיפות וצרות, אפשר שהם עונשים, או תוכנית אלוהית, או "עולם כמנהגו נוהג", אבל השואה זה משהו אחר, סדר גודל אחר, גישה אחרת. הקשר בין השואה לתקומה בארץ כבר נדוש, אבל לדעתי הוא לא נסבל מבחינה תיאולוגית.

מצד אחר אנו זקוקים לאלוהים באופן קמאי. אם לא נבחר לנו אלוהים נשגב, נשאר עם אלוהי הבזיון והשפלות.

אלוהים מת באושוויץ

אלוהים מת באושוויץ

הוא בחר למות עם ילדיו

ולא להמשיך למלוך על העולם

עפרו עלה והתפזר על פני כל העולם

אבק אלוהים נמצא בכל מקום

שנותנים לו להכנס.

אלוהים מת באושוויץ

אין תאריך אין ציון

קבר. אך בשבתות ומועדים

ונופלים על הפנים ואומרים

כמה אנו מתגעגעים

וכמו כל המתים, כשאומרים

דבר בשמו הוא קם קצת לתחייה.

אלוהים מת באושוויץ

בהתחלה התאבלנו נורא

אך הכאב קהה עם השנים

אנו ממשיכים לספר

עלילותיו וגדולתו לילדים

אך הם לא יזכו להכיר אותו

וכבר די משעמם אותם לשמוע.

אלוהים מת באושוויץ

במקום הגדול הגבור העליון והנורא

קבלנו את הקטן הפחדן השפל והלא-נורא

ברוך הוא וברוך שמו לעולמי עולמים

ולהפסד הפסדים

אלוהים מת

עכשיו נקיים מִ-צַווַאותיו.